יום הזכרון- בין צפירה לצפירה
צבי שוורץב אייר, תשעח17/04/2018על אלה כואבים אנו ובוכים על חורבנה של גלות מפוארת, ובאלה מתגאים אנו על שזכינו להיות במחיצתם כשרקמו לעינינו את אתחלתא דגאולת ישראל ע"י "בעל מלחמות מצמיח ישועות"
תגיות:יום הזיכרוןיום העצמאותשואה
לפני שבוע שמענו את צפירת יום השואה, וכעת עומדים אנו אחר צפירה של יום הזכרון, ותהום עמוקה פרושה בין שתי צפירות אלו.
לראשונה יש ריח של שריפה ועיירה בוערת, ואפר של בורות מלאים בירויים חסרי הגנה. בקולות של שקשוק רכבות, בחורף אירופי קפוא, בצפיפות של קרון בהמות שנסגר ע"י חסרי צלם אנוש. במראות של חומות וגדרות תיל, הסוגרות על "מוזלמנים" (שלדי אדם) רעבים ומדוכאים. בצפירה של אזעקה אל מגרש המסדרים, לחזות בהוצאה להורג של גברים, נשים וטף, קדושי עליון שחטאם היחיד הוא – היותם יהודים.
ובבת אחת נזרקים אנו לעולם אחר. לעולם של שדות קרב, של גיבורים מיושרי גו, שחלקם אך באו משם, וצועדים צעד ראשון על אדמת מולדת חדשה ישנה, מגשימים בגופם את חזון הנביאים של קיבוץ גלויות. חלקם אף לא הכירו את רעיהם לקרב, אולם ידעו שמשימה קדושה משותפת יש להם – לבנות מדינה ולרשת ארץ, כדי לבנות את הנדבך הראשון לכסא מלכות ה' בעולם.
אין להשוות בין ימי העצב הללו. על הראשונים אנו אבלים, קרועים ומורתחים בשל שפך הדם, שאין לו כפרה. ומול האחרונים עומדים אנו נפעמים על גבורת נפשם, ודמם הוא דם לידתה של מדינה.
על אלה כואבים אנו ובוכים על חורבנה של גלות מפוארת, ובאלה מתגאים אנו על שזכינו להיות במחיצתם כשרקמו לעינינו את אתחלתא דגאולת ישראל ע"י "בעל מלחמות מצמיח ישועות".
אולם, לא רק תהום פרושה בין שתי צפירות אלו, אלא קשר יהודי עמוק שבין דור לדור. צוואתם של יהודי הגלות, שזעקו "שמע ישראל" וחרתו בציפורניהם בתאי הגזים את המילה "נקמה", היתה לנו לצוואה "שלא עוד"! לא עוד גֵו נתון למכים לֶחי למורטים. הם ציוו לנו לא רק גבורה רוחנית של קדושת ה', אלא גבורה גשמית של עוצמה ואון, של שרירים משורגים ומלאים, לא רק רוח הקודש, אלא בשר קודש. ואשרינו שזכינו לקיים את צוואתם עוד בדורנו, ולראות בפלא הקוממיות של זורעי שדות, נוטעי כרמים ומכונני עיר מושב. ומן התרועה והשברים של היללות והגניחות של יקירינו וקדושינו, תצא תקיעה גדולה של קיבוץ נידחים, של הרמת דגל ציון וירושלים.
ועוד יתקע בשופר גדול וישתחוו לה' בהר הקודש בירושלים.
לראשונה יש ריח של שריפה ועיירה בוערת, ואפר של בורות מלאים בירויים חסרי הגנה. בקולות של שקשוק רכבות, בחורף אירופי קפוא, בצפיפות של קרון בהמות שנסגר ע"י חסרי צלם אנוש. במראות של חומות וגדרות תיל, הסוגרות על "מוזלמנים" (שלדי אדם) רעבים ומדוכאים. בצפירה של אזעקה אל מגרש המסדרים, לחזות בהוצאה להורג של גברים, נשים וטף, קדושי עליון שחטאם היחיד הוא – היותם יהודים.
ובבת אחת נזרקים אנו לעולם אחר. לעולם של שדות קרב, של גיבורים מיושרי גו, שחלקם אך באו משם, וצועדים צעד ראשון על אדמת מולדת חדשה ישנה, מגשימים בגופם את חזון הנביאים של קיבוץ גלויות. חלקם אף לא הכירו את רעיהם לקרב, אולם ידעו שמשימה קדושה משותפת יש להם – לבנות מדינה ולרשת ארץ, כדי לבנות את הנדבך הראשון לכסא מלכות ה' בעולם.
אין להשוות בין ימי העצב הללו. על הראשונים אנו אבלים, קרועים ומורתחים בשל שפך הדם, שאין לו כפרה. ומול האחרונים עומדים אנו נפעמים על גבורת נפשם, ודמם הוא דם לידתה של מדינה.
על אלה כואבים אנו ובוכים על חורבנה של גלות מפוארת, ובאלה מתגאים אנו על שזכינו להיות במחיצתם כשרקמו לעינינו את אתחלתא דגאולת ישראל ע"י "בעל מלחמות מצמיח ישועות".
אולם, לא רק תהום פרושה בין שתי צפירות אלו, אלא קשר יהודי עמוק שבין דור לדור. צוואתם של יהודי הגלות, שזעקו "שמע ישראל" וחרתו בציפורניהם בתאי הגזים את המילה "נקמה", היתה לנו לצוואה "שלא עוד"! לא עוד גֵו נתון למכים לֶחי למורטים. הם ציוו לנו לא רק גבורה רוחנית של קדושת ה', אלא גבורה גשמית של עוצמה ואון, של שרירים משורגים ומלאים, לא רק רוח הקודש, אלא בשר קודש. ואשרינו שזכינו לקיים את צוואתם עוד בדורנו, ולראות בפלא הקוממיות של זורעי שדות, נוטעי כרמים ומכונני עיר מושב. ומן התרועה והשברים של היללות והגניחות של יקירינו וקדושינו, תצא תקיעה גדולה של קיבוץ נידחים, של הרמת דגל ציון וירושלים.
ועוד יתקע בשופר גדול וישתחוו לה' בהר הקודש בירושלים.
הוסף תגובה
עוד מצבי שוורץ
עוד בנושא חיים מודרנים